ארבל יחיאל

יחיאל (חיליק) בן רבקה וצבי (הרש), נולד ביום י"ב באדר תרצ"ט (3.3.1939) בנוביסונץ שבפולין. משפחתו, ניצולת השואה, נדדה לאחר מלחמת העולם השנייה שנים אחדות ברחבי אירופה, ועלתה ארצה בשנת 1949. בארץ למד בבית-הספר היסודי "רמז" בראשון-לציון וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בעיר, במגמה הריאלית. אחרי-כן למד בסמינר למורים בגבעת השלושה, שליד פתח-תקווה. בגלל המצב הכלכלי הקשה ששרר בבית, מימן בכוחות עצמו את לימודיו על-ידי עבודה בערבים. לאחר סיום הלימודים הצטרף לחודשים אחדים, לצי הסוחר הישראלי. הוא היה חבר בתנועת הצופים, והרבה לעסוק בפעילות ציבורית בקרב ארגוני הנוער בעיר מגוריו, בריכוז קייטנות נוער ובהנחיית מופעי בידור, שנועדו לבני הנעורים.

יחיאל גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1956. הוא שאף להיות טייס, אך הוצב לחיל התותחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס קשרי-חת"ם מתקדם והיה החניך המצטיין בקורס. אחרי-כן מונה למש"ק קשר. בתעודת ההערכה שקיבל לרגל שחרורו מן השירות הסדיר נאמר, שהיה חרוץ ומוכשר, חייל מצוין וחבר למופת, אהוב על פקודיו ועל מפקדיו. על השתתפותו במבצע "קדש" הוענק לו "אות סיני".

יחיאל היה חובב ספורט ונמנה עם שחקני קבוצת הכדורגל של הפועל ראשון-לציון; כמו כן הרבה לשחק בטניס שולחן והיה שחמטאי מצטיין. אך לבסוף זנח את תחומי הספורט והתמסר להוראה, בעיקר בגלל אהבתו הגדולה לילדים ולבני-נוער. הוא היה מורה נערץ על תלמידיו. הם ראו בו ידיד נאמן, שידע להטות אוזן קשבת לבעיותיהם ולמלא את משאלותיהם ככל שיכול. עמיתיו בחבר המורים כיבדוהו על דבקותו בעבודתו החינוכית, שראה בה ייעוד ואתגר. הוא היה איש משפחה מסור, אדם פיקח ושנון ובעל חוש הומור. אף-על-פי שהיה נמרץ ורב-פעלים, הצטיין בצניעותו ובענוותו. במלחמת יום הכיפורים השתתף יחיאל בלחימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), נפגע בהפגזה על עיון-מוסא ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון-לציון. השאיר אחריו אישה, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

מפקדו העיד עליו, שהיה רציני ומסור, אחראי וישר, ממושמע וממלא את תפקידו באמונה, לשביעות רצון מפקדיו.